לשון הרע

״לשון הרע״ היא אמירה הפוגעת בכבוד האדם או בשמו הטוב, ויכולה גם לפגוע בקבוצת בני אדם או ארגון. בבסיס תביעת לשון הרע עומדת השאלה האם מה שנאמר נחשב כ ״דעה״ של מישהו כמו למשל מבקר ספרות, מסעדות או פרשן ספורט או כ״עובדה״ הנחשבת למידע אובייקטיבי.

בישראל חל חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 המגדיר כי פרסום ביטויים העלולים להשפיל ולבזות אדם, עשוי להוות עוולה אזרחית בדיני נזיקין ויכול להפוך לעבירה פלילית.   

1. לשון הרע היא דבר שפירסומו עלול –

(1 ) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם

(2 ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו

(3 ) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

(4 ) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו. 

״מוגבלות״ – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות לקות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

2. (א) פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע

(2 ) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.

באופן כללי, ככל שהאמירה מתפשטת יותר והופכת לפומבית יותר, כך גדלים סיכויי התביעה.  

שימו לב שמקרים של דיבה בעל פה, יהיה קשה יותר להוכיח לעומת פרסום הנעשה בכתב וכאן נטל ההוכחה הוא על התובע שיצטרך להוכיח שאכן הדברים קרו. 

מי שחש עצמו נפגע יוכל לתבוע עד 70,000 ש״ח ללא הוכחת נזק ואם התובע יצליח להוכיח שהפרסום נעשה בכוונת תחילה על מנת לפגוע, ניתן לתבוע בסכום של עד 100,000 ש״ח ללא הוכחת נזק.